למה אני נופלת לחוסר עשייה?
יש לי רשימה ארוכה ארוכה בראש.
מחר, על הבוקר – אכנס לרגע לבית המרקחת לקנות ויטמינים לחורף, ואחרי שאסיים את הכנת הבסיס לארוחת הצהריים – ארוץ לקנות: מחברת לילד, גרביונים לילדה (לא יודעת אם נשארו לה שניים שלמים) ועוד כמה פריטים נחוצים לבית שהתחסלו זה מכבר.
התוכנית כל כך מאורגנת בראש, אז תגידי לי למה.
למה למחרת בבוקר אין קשר בין הרשימה למציאות???
הירגעי, זה לא קורה רק לך. רוצה לדעת בכל אופן למה זה קורה?
בואי ננסה להיכנס מעט פנימה. מה קורה כשאני קמה בבוקר, או מדויק יותר: כאשר אני מסיימת לשלוח את הילדים ונשארת עם עצמי והמטלות שלי? הראש מתמלא ביריות. לא כך? יריות של מטלות, וייאוש מוחלט מכולן יחד ומכל אחת מהן לחוד. ואז, אחרי הייאוש המרשים - נכנסות מחשבות של אשמה והלקאה עצמית.
נכון? הזמן עובר, המתח גובר, אבל המציאות לא משתנה; משום מה. כמה מתסכל!!!
מגיעה שעת הצהריים – וחוץ מטיפול בכביסה והכנת אוכל טעים – לא הצטרפה אף לא מטלה אחת לרשימה המרשימה.
ננסה להבין יחד מה קורה לנו בפנים, ולהכיר את התהליך הזה של ציפיות-אכזבות-אשמה-תירוצים-חוסר פעולה.
נתחיל בציפיות. אם הן הגיוניות? מתאימות למציאות בה אנו נמצאים? או למציאות של השכנה/הגיסה האחות/מכרה מהאזור..? מסתבר שהציפיות גבוהות, וככל שהתסכול בפעם הקודמת היה גדול יותר, כך - מסתבר - יגדלו הציפיות בהתאמה. מין פיצוי כזה.
נמשיך באכזבות. בטח אכזבה, אם היתה ציפיה – תהיה אכזבה!
העניין שאנחנו מרגישים אותה קצת-קצת כבר בלילה של הציפיות. אנחנו יודעים שהיא תבוא. שלא נעמוד בכל זה. אבל כשיש משהו בוער שרוצה לכפר, אז מנפחים מטלות והספקים עתידיים...
וכאן אנו מגיעים לאשמה. האשמה, (אש-מה) היא אש חסרת טעם. מלהטת ומהבהבת, עושה הרבה בלאגן, אבל בלי שום מטרה. היא אש מחלישה, לא כזו שמכניסה לנו אור בלב. להיפך – היא הבסיס לתסכול הבא. אבל מה, בואו נגלה משהו קטן אבל חשוב: האשמה, כמה שהיא גרועה, מספקת לנו ניקוי יבש ללב:
מרגישה רע? דפוק? לא שווה? לא ראויה? אוי אוי אוי, את ממש מגזימה! בסך הכול לא עמדת במטלות של היום! לא קרה כלום... את אישה כל כך טובה, ופשוט אתמול היית כל כך עייפה, ומחר יש לך אירוע ושלשום הייתה אספת הורים, זה הכול! את רק בן-אדם!
זהו. האשמה, כיוון שהיא קשה כל-כך, גוררת אחריה תירוצים למכביר, והם – ממש מנקים את המצפון. כביכול עשית תשובה, הלקית את עצמך בארבעים מלקות, ואחר כך גם ניחמת אותך (שימחת נפש יהודי!) שאת בסדר גמור. מכאן הדרך חלקלקה לעוד ציפיות, אכזבות, אשמה תירוצים ובעצם – דיכוי העשייה. וחוזר חלילה!
העבודה שלנו תהיה קודם כל להבין, שהמהלך הזה הוא בריחה מעבודה אמיתית. זו ממש לא נקראת תשובה... התפקיד שלנו כאן הוא לנסות להיגמל מסחרחרה זו. בואו ננסה לחקור ולבדוק מה קורה לנו בכל אחד מהשלבים. כאשר נכיר את היצרים האפלים שלנו – זה יהיה כבר חצי פתרון, וכברת דרך בדרך לפתרון.
